אז למה לי כריזמה עכשיו?
להגיב
המקום שבו ספרים באמת צריכים להיות
מבחינתי קריאה של ספר טוב באמת היא כמו התחלה של אהבה חדשה, הדפים הראשונים מרגשים ומפתיעים, אחר-כך יש תהליך של היכרות מעמיקה עם היצירה שמובילה לחברות אמיצה.
ומה שנותר בסוף היא האכזבה שזה נגמר, אבל גם הידיעה שלא
רק שאני אזכור את הספר הזה... מחכים לי עוד המון ספרים מדהימים בספרייה או בחנות הספרים...
כל מי שמכור לספרים בכלל ולספרים משומשים בפרט, יודע שאחד המקומות הטובים ביותר בארץ למצוא - לא רק ספרים משומשים - אלא גם המלצות נהדרות הוא ב"דוסטוייבסקי" באלנבי. סולי הבעלים של החנות הצליח לעמוד באתגר שהעמדתי בפניו ולמצוא לי ספר ישן נושן "מלאכת יד" של בתיה עוזיאל.
בחנות של סולי אפשר פשוט להיות ולנשום את הכמות העצומה של הספרים. עזבו אתכם מסטימצקי או מצומת ספרים שמציגות בפניכם רק את הספרים האחרונים ביותר - כלומר את הספרים שמככבים על המדף חודש או חודשיים ואז נקברים בתהום הנשייה. בואו לחנות של סולי ותקחו לעצמכם כמה קלאסיקות נשכחות, אולי איזה ג'יין אוסטין, איין ראנד, ז'ול וורן, קפקא..
מבצע או לא מבצע, אלו הספרים שבאמת יכולים ללוות אותנו כול החיים..
כל הזכויות שמורות לשירה רייז משולם: עיתונאית עצמאית ובלוגרית בנשמה
על הכתיבה או זכרונות מצמררים ממשרד עורכי דין
תחילת נובמבר, שנת 2012, חום אימים בחוץ, אני, המצלמה ושלושים ש"ח פחות בארנק בגלל בעיות החנייה הרגילות, מגיעים סוף כול סוף לרחוב אלנבי.
אפור, אנשים פשוטים, עובדים זרים, קיוסקים, חנות צעצועים עצובה, חנות של חליפות משנות החמישים אחורה, חנות של מזוודות לאנשים שבחיים לא יצליחו לנסוע לחו"ל והפסאז' המוכר. נראה ששום דבר לא השתנה.
הסיפור על העו"ד שלא רצה להיות עו"ד
כשעמדתי בכניסה לפסאז' העלוב הזה, נזכרתי לפתע שפעם עבדתי כאן, לפני יותר מעשור שנים הייתי כאן בתפקיד המזכירה של עו"ד, זאת אמנם הייתה אחת העבודות הראשונות הרציניות שלי (אם נשים את המלצרות והברמניות בצד) אבל זאת גם הייתה אחת העבודות ההזויות ביותר. משרד עורכי הדין שבו עבדתי היה מורכב בעצם משני חדרים שבהם עבדו, שכם אל שכם, אב ובנו. האב עורך דין מבוגר, מכובד ומלא חשיבות עצמית שאהב להתעמר במזכירה הזקנה שלו והבן הצעיר שלא רצה בכלל להיות עורך דין, אבל פחד מאוד ממה שאבא יגיד. האבא המכובד לבוש בחליפת נפתלין, היה מגיע בכול בוקר לחדרו ובודק את חודי העפרונות שעל השולחן שלו, מדובר בעשרות עפרונות, והאבא היה זקוק משום מה לכולם מחודדים עד זוב דם ואם חלילה המזכירה האומללה הייתה שוכחת או שהחוד לא היה מספיק חד, היא הייתה חוטפת על הראש בדרך המיוחדת שבה עורכי דין נפוחים נוגשים במזכירות מפוחדות. יש המון כאלו, לידיעתכם.קצת טיפש והרבה נפוח
אני עבדתי אצל הבן שהיה קצת טיפש והרבה נפוח, אבל אלו לא היו הבעיות העיקריות שלו, הייתה לו בעיה אחת גדולה מאוד – ריח רע מהפה, לא ריח קטן כזה שנשאר לך בפה לאחר שאתה מסיים איזה סביח טוב, אלא ריח נוראי של ריקבון. כמובן שהמשרד היה קטן וכמובן שהעו"ד הזה התעקש לשבת קרוב אליי ולהקריא לי מסמכים, כשהבל פיו המחריד מאיים לחנוק אותי. באותם רגעים עליזים דמיינתי כיצד אני דוחפת לתוך פיו משחת שיניים מלוא השפופרת.כוח קטן, מזכירה אומללה ועו"ד שיכול להרוג אלף זבובים בפיהוק אחד
דמיינו לעצמכם כוך קטן, מזכירה אומללה ועו"ד שיכול להרוג אלף זבובים בפיהוק אחד – אכן תמונת מצב לא נעימה. פזרתי על השולחן שלי סוכריות מציצה בשלל טעמים שונים, הצעתי לו מסטיקים בקצב שאלכוהליסט מתחנן לכוס הבירה שלו, אבל הוא סרב לקחת כי "יש לי דלקת חניכיים חזקה ורופא השיניים המליץ לי לא לאכול מסטיקים או סוכריות". נשבעתי לעצמי למצוא את רופא השיניים הזה שגזר סבל בל יתואר על כל אלו שנאלצו לשהות בסביבת העו"ד. למזלי עורך הדין, שלא רצה בכלל להיות עורך דין עשה כול שביכולתו להיות כמה שפחות במשרד, תמיד היו לו סידורים במקומות מסתוריים, כך שחוץ משעה אחת ביום פחות או יותר, הייתי לבד משמונה בבוקר עד ארבע אחרי הצהריים. ולא סתם לבד אלא בלי אינטרנט. ציירתי, סרגתי, פתרתי תשחצים, עשיתי קולאז'ים משאריות של מגזינים צבעוניים (באמת שעשיתי את כול אלו והרבה יותר). סגרתי את הדלת של המשרד בצהריים, חיברתי שני כיסאות זה לזה והלכתי לישון ושם בתוך השעמום האין סופי הזה גליתי שאני אוהבת לכתוב סיפורים...האות א' – אלנבי, או איך האתר הזה התחיל
במילים אלו נולד הבלוג הזה -
"אני נוסעת בכביש 5 (רק נסיעה תיאורטית, עדיין לא מצאתי את הפתרון שיאפשר לי לכתוב תוך כדי נסיעה) לכיוון רחוב אלנבי בת"א הרחוב הראשון שעליו אני כותבת בבלוג החדש שלי "עיר, רחוב, בלוג" (אני אצטרך למצוא לו שם מרתק יותר).
זה היום הראשון שלי בדרכים ועל הבלוג חשבתי רק אתמול בצהריים, לאחר ששוב התמלאתי אימה לנוכח העובדה שיש לי פחות עבודה ממה שרציתי וגם קצת בחילה למקרא בלוגים משעממים שעוסקים רק בקידום מוצר מסוים, קידום מילת מפתח, או קידום אתר.. אפשר לחשוב שכול הבלוגרים בישראל סובלים מפחד רחוב, או חרדת מציאות שהם שמונעת מהם לצאת אל מחוץ לכותלי המחשב שלהם..
אבל אם נודה על האמת, הסיבה למחזור החומרים היא הרבה יותר פשוטה: התשלום הזעום שהבלוגרים לפרנסתם מקבלים עבור התכנים שלהם, לא מאפשר להם לבזבז יותר מרבע שעה על פוסט - אבל זה כבר שייך למאבק אחר.
אז נמאס לי לקרוא חומרים לא רלוונטיים, לא מקוריים וגם לא מעניינים, נמאס לי גם לקרוא מדריכים מטופשים שכתבו אנשים עוד יותר טיפשים ואין לי שום כוונה לפתוח אתר חדש רק בשביל להעלות גירה על חומרים שמישהו אחר כבר טחן.
מה שחסר לאינטרנט בארץ, ארץ נפלאה לאלו שמחפשים קיצורי דרך, היא העולם בחוץ ובעיקר האנשים שבו ואני שאין לי שום תעודת עיתונאי, שום השכלה רלוונטית בתחום, אלא את רק היכולת לכתוב ולדבר עם אנשים הולכת להיות זאת שתעשה את המהפכה הזאת.
אבל איך בעצם?
ממה להתחיל?
החלטתי להתחיל מהתחלה וההתחלה היא האות א' והשם הראשון שעלה לי לראש זה "אלנבי", בטח שהיה עדיף "אוסטרליה", אולי אפילו אילת, אבל אף אחד כרגע לא הולך לשלם לי הרעיון החדש הזה – אז נשארתי עם אלנבי הרחוב הישן, האפור והמדכא..
למה לא בעצם?
זאת הייתה ההתחלה, למחרת כבר ניכנס לי לקוח חדש והאתר נזנח, עד לרגעים אלו ממש...
כל הזכויות שמורות לשירה רייז משולם
תספרו קצת על עצמכם
דף זה יכול להיות מוקדש לכם או לעסק שלכם
לכול אחד מאיתנו יש סיפור לספר, משהו מיוחד שהוא היה רוצה להגיד לאחרים, בנוגע לעצמו, בנוגע לעסק שלו, ניסיון מעניין שהוא רוצה לחלוק, דעה או חוויה.. אבל הוא עדיין לא מצא את הבמה שלו.זאת הבמה שלכם
באמצעות סיקור העסק שלכם או באמצעות ריאיון אישי תוכלו לשתף את האחרים בכול דבר שאתם רוצים.להזמנת ראיון אישי התקשרו אליי - 054-5798708